<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שמיני</h1>
<h2>דף כז:</h2>
יש לו לאדם להבדיל על הכוס מבעוד יום קודם צאת הכוכבים כמעט, כרבי יאשיה דצלי של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, אע"פ שאין לאדם להתחיל ולאכול משחשיכה. אבל אם היה אוכל מבעוד יום וחשכה, אינו צריך להפסיק סעודתו, אלא אוכל ושותה עד שגומר סעודתו, ומברך ברכת המזון תחלה על הכוס, ואחר כך מבדיל. ולא יבדיל ויברך ברכת המזון על כוס אחד, לפי שאין עושין המצות חבילות חבילות. ואם אין לו אלא כוס אחד, יברך ברכת המזון בלא כוס, ויבדיל על הכוס, שאין הברכה טעונה כוס כמו שביארנו בשער ברכת המזון בג"ה. בד"א לאכילה הוא שאינו צריך להפסיק, וכן לשתיית מים כרבנן דבי רב אשי דלא קפדי אמייא. אבל מי שהיה קובע מבעוד יום לשתות יין או שכר, צריך להפסיק עד שיבדיל.
כתוב בהלכות גדולות, והשתא דקיימא לן מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, היכא דאיקלע תשעה באב באחד בשבת, שצריך להפסיק מאכילה ושתיה מבעוד יום בשבת, מהו לאבדולי. כיון דאמר מר בשאר שבתות מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס, הכא נמי אומר הבדלה מבעוד יום, או דלמא כיון דאלו מבדיל קבלוה עליה לתשעה באב, כרב דאמר בדילנא ואיתחייב ליה בעינוי דשויה חול, דהא אומר בין קודש לחול, ואיתסר ליה בשתייה. דהא אמרינן גבי יום הכפורים, ליקדש על כוס ולימא זמן ולישתייה, כיון דקבליה עליה איתסר למשתייה. הילכך לשהי עד דנפיק אחד בשבת, ומבדיל בעוד שהוא בתענית קודם שיטעום. ואע"ג דאמר מר מבדיל והולך כל היום כולו, כל היום כלו אין טפי לא. הני מילי היכא דהוה שרי ליה למיכל, אבל הכא דהוה אסיר ליה למיכל באחד בשבת, מבדיל לערב של שני בשבת. וכן שליח צבור מבדיל בבית הכנסת, אבל על האש לא יברך, אלו הם דברי בעל ההלכות גדולות ז"ל. והרב רבי משה בר נחמן ז"ל לא הסכים לסברא זו, אלא מאחר שאינו ראוי להבדיל במוצאי שבת ויום טוב, שוב אינו ראוי להבדיל בשני בשבת, ואפילו למאן דאמר מבדיל והולך כל השבת כלו, הני מילי היכא דבמוצאי שבת ראוי להבדיל, אבל כשבמוצאי שבת אינו ראוי להבדיל, שוב אינו מבדיל עד רביעי בשבת, דכלהו תשלומין דראשון הוא, וכיון דבזמנו אינו ראוי להבדיל, לא מבדיל נמי בלא זמניה. משל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו, וכל שכן למאן דאמר מבדיל והולך כל היום כלו, וכמו שהסכים הרב אלפאסי ז"ל, שאין הבדלה אלא במוצאי שבת, שהוא לילה ויום, וכיון שאסור לו לאכול אינו מבדיל, הילכך אין לו הבדלה על הכוס בתשעה באב שחל להיות באחד בשבת. ועוד שהרי אמרו העשירו קבעוה על הכוס, ותשעה באב שחל להיות במוצאי שבת כל ישראל עניים הם, ובכי האי שעתא לא תקנו הבדלה על הכוס. ולא אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, אלא בשעה שיש לו כוס, אבל בשעה שאין כוס בעולם אינו צריך להבדיל.
<h2>דף לג.</h2>
צריך אדם להבדיל בתפלה ועל הכוס דהרי קיימא לן המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס. ואם טעה ולא הזכיר הבדלה בתפלה בחונן הדעת, אין מחזירין אותו, מפני שיש לו לאומרה על הכוס, ובה יצא ידי חובתו. וכתב רב סעדיה גאון ז"ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל כדי שיבדיל בתפלה. טעה שלא הבדיל בתפלה, וכן טעה שלא הבדיל על הכוס, כגון שאכל או שעשה מלאכה קודם שהבדיל על הכוס. אי נמי שבירך על הכוס שאר ברכות ולא הבדיל בו ושתה אותו, ואין לו כוס אחר לא היום ולא למחר, הרי זה חוזר ומתפלל, כדי שיאמר הבדלה בחונן הדעת, וכדאמרינן בריש פרק אין עומדין בעו מרב ששת טעה בזו ובזו מהו, אמר ליה חוזר לראש, ופירש רש"י ז"ל לתפלה ולכוס, וכן פירשו מקצת המפרשים ז"ל. אבל אחרים פירשו טעה בזו ובזו, שטעה באתה חונן ובהודאה שלא הזכיר הבדלה, ונזכר בשים שלום, ואמר ליה חוזר לראש אתה חונן. לדבריהם מי ששכח ולא הבדיל בתפלה גם אכל ועשה מלאכה עד שלא הבדיל על הכוס א"צ לחזור ולהתפלל, אלא חוזר ומבדיל על הכוס. והוא הנכון: במוצאי שבת ליום טוב אומרים הבדלה בתוך אתה בחרתנו. דאמר רב יוסף (ע"ב) אנן תקנו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל שהיא ותודיענו משפטי צדקך.
<h2>דף נב.</h2>
עוד כתב הרב ז"ל שנהגו מקצת בני אדם לומר בין הבדלה לשתיה, אלהינו ואלהי אבותינו החל עלינו את ששת ימי המעשה הבאים לקראתינו לשלום חשוכים מכל חטא וגו'. ויש מי שנהג להוסיף כמה פסוקים דמעלו לחכמה ולשכחה ולענין דעה, ואף מר בר רב עמרם גאון ז"ל כתבו כן בספרו. ולא שפיר למעבד הכי לאפסוקי בין ברכה לשתייה, שהמפסיק בין ברכה לשתיה וצריך לחזור ולברך, ונקרא פושע ומוציא שם שמים לבטלה, ולא נפיק בה ידי חובתו בההיא הבדלה. אבל אם רצה לומר דברים אלו קודם שיברך בורא פרי הגפן בעוד שהכוס בידו, או לאחר שישתה כוס של הבדלה הרשות בידו, ואין בכך כלום.
קימא לן כשמואל דאמר, כל הברכות כולן צריך שיאמר מעין חתימה סמוך לחתימה. וזהו שתקנו בהבדלה לומר סמוך לחתימה, בין יום השביעי לששת ימי המעשה. לפיכך יום טוב שחל להיות אחר השבת, צריך לומר סמוך לחתימה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתיך בא"י המבדיל בין קודש לקודש. ואינו אומר בין יום השביעי לששת ימי המעשה, שהרי אינו מעין חתימה זו, וגם אינו ממנין ההבדלה וכמו שבארנו. וכן אומר רבינו הרב ר' שלמה ב"ר אברהם נ"ר. יכול אדם לומר ביום טוב שחל להיות באמצע השבת בין יום השביעי לששת ימי המעשה כדרך שהוא אומר במוצאי שבת, ואע"פ שאין שם ששת ימי המעשה, מאי טעמא, סדר הבדלות הוא מונה.
יוצאין בהבדלה שמבדילין בבית הכנסת, ומה שחוזרים ומבדילים בביתם כדי להוציא בני הבית, אבל מי שהוא יחיד, או שבני ביתו יצאו כבר, או ששמעו בבית הכנסת, אין לו לחזור ולהבדיל בביתו, ואם עשה כן, עשה ברכה לבטלה. וכן כתבו הגאונים ז"ל. וכתב הגאון ז"ל הבדלה אינה צריכה מקום סעודה.
כבר ביארנו שאסור לאכול ולשתות יין עד שיבדיל. ואם אין לו יין, ועתיד להיות לו למחר, אינו אוכל עד שיבדיל למחר על היין. ולא יבדיל על השכר במקום שמצוי יין. ואם השכר הוא חמר מדינה, ששותים שכר באותו עיר, מותר להבדיל עליו. ואם אין לו יין באותו עיר ולא שכר, די לו בהבדלת תפלה ואוכל מיד, ולא יבדיל על הפת, לפי שעל כוס של יין בלבד נתקנה הבדלה ולא על הפת. כדאמרינן, העשירו, חזרו וקבעוה על הכוס, כן דעת רוב המפרשים ז"ל. וראיה על זה מאמימר דאיקלע לההוא אתרא ולא הוה ליה חמרא ובת טוות, שהתענה עד למחר שהביאו לו יין. ועל כל פנים לחם היה לו, ואעפ"כ לא רצה להבדיל עליו. אבל רבנן קמאי כגון מר רב יוסף ומר בר רב צדוק גאון ז"ל סבירא להו דהבדלה נמי איתא על הפת, וההיא דאמימר דלא הוה ליה חמרא ובת טוות, לא היה צריך להסדיר שולחנו ולאכול במוצאי שבת ולפי שמצותה על הכוס רצה לחזר על היין. אבל אם היה צריך לפת, היה מבדיל על הפת. ולסברא זו קשה לי, דאם כן כשהענו שקבעוה בתפלה לפי שלא היה להם יין, למה לא קבעוה על הפת, שאין לך עני שאין לו פת. אלא שמעינן מינה שלא נתקנה אלא על היין. והרב ר' משה ז"ל כתב שאין מבדילין על הפת אלא על היין. וכן דעת הרב אלפסי ז"ל: ואע"פ שאינו מבדיל כשאין לו כוס, כשראה אור ונזדקק לאורו, מברך עליו בורא מאורי האש. ובלילי תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת, במקום שנהגו שלא להדליק, אין מברכין עליו. אבל אם מדליקין אור מברכין עליו. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל.
כשם שמבדילין במוצאי שבתות, כך מבדילין במוצאי ימים טובים, ובמוצאי יום הכפורים, שכלן שבתות הן. ומבדילין במוצאי ימים טובים לחולו של מועד, ובמוצאי שבת ליום טוב, אבל אין מבדילין במוצאי יום טוב לשבת, שהשבת חמור מיום טוב: כשמבדיל במוצאי שבת ליום טוב, אין מברכין על הבשמים, שהרי יש לנו שמחה ועונג ביום טוב שמשיב את הנפש שאבדה: וכשמבדילין במוצאי ימים טובים, אין מברכין על האור, שאין מברכין על האור אלא במוצאי שבת, שבו נברא האור, ובמוצאי יום הכפורים, מפני שלא נהנה ממנו באותו יום כמו שמפורש למטה. וכן אין מברך במוצאי ימים טובים על הבשמים, לפי שלא אבד נפש יתירה. וכן במוצאי יום הכפורים אין צריך לברך על הבשמים, שאין שם נפש יתירה. וכן כתב הרב רבי משה בר מימון ז"ל, ולמה מברכין במוצאי שבת, לפי שהנפש דואבת ליציאתו, מפני העונג והנפש יתרה שיצאה ממנו, ומשמחין אותה ומשיבין אותה בריח טוב. והרב רבי משה (והרמב"ם) [והרשב"ם] ז"ל כתב שביום טוב גם כן יש לנו נפש יתירה ומברכין על הבשמים, וצריך עיון.
<h2>דף נב:</h2>
ואין מברכין על הנר ועל הבשמים של גוים, נר, לפי שלא שבת ממלאכת עבירה שבשבת נדלק, ואין מברכין אלא על אור ששבת ממלאכת איסור. ובשמים, רוצה לומר במסבה של גוים וביניהם בשמים, שסתם מסבתם של גוים לע"ז: ולא על נר ובשמים של מתים. נר לפי שלא נעשה לאורה, ולפיכך אין מברכין עליו. ובשמים, דלעבורי ריח רע הוא דעביד ולא להריח בו. וכן בשמים של בית הכסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא, אין מברכין עליהם, שכל דבר שלא נעשה לריח אין מברכין עליו. ולא על נר ובשמים של ע"ז, דאסור ליהנות מתשמישי ע"ז: ישראל שהדליק מגוי, וגוי שהדליק מישראל משחשכה מוצאי שבת, מברכין עליו. לפי שזה הנר שהדליק הישראל מן הגוי לא נעשה בו איסור, שאין דרך הלהב לעלות ולהסתלק מנר שביד גוי, וזה אחר הוא. וכן גוי מישראל מכח היתר בא. אבל גוי שהדליק מגוי, אין מברכין עליו, אע"פ שנסתלק עמוד ראשון, אפילו הכי אסור, דגזרינן משום גוי ראשון ומשום עמוד ראשון שהודלק בשבת ונעשה בו איסור: היה מהלך חוץ לכרך וראה אור, אם רוב אנשי העיר ישראל, מברך עליו, ואם רוב אנשי העיר גוים, אינו מברך עליו: ראה תינוק סמוך לשקיעת החמה ואבוקה בידו, בודק אחריו, אם גוי הוא אינו מברך, ואם ישראל הוא מברך. בד"א בתינוק, שאז צריך בדיקה אחריו, אבל גדול שאוחז נר סמוך לשקיעת החמה, אינו צריך בדיקה, כי בודאי גוי הוא. אבל לאחר שקיעת החמה, בין גדול בין קטן, בודק אחריו.
<h2>דף נג.</h2>
אור של תנור ושל כבשן ששורפין בו סיד, בתחילה מברכין בו, ולבסוף אין מברכין בו. ופירש רבינו שלמה ז"ל הכי, הלהב הראשון הוא לשרוף האבנים, ולא נעשה לאורו, ולפיכך אין מברכין בו. אבל האור שבסוף גם הוא עשוי להאיר ולראות בו מרחוק שריפת האבנים, וכן בתנור. ורבינו האיי גאון ז"ל פירש, בתחלה שלא אחז האור ברוב העצים, סליק קוטרא ולא צאיל נהורא, ולפיכך אין מברכין, אבל בסוף סליק נורא וצייל נהורא, ולפיכך מברכין עליו: אור של בית הכנסת אין מברכין עליו, לפי שלכבוד בית הכנסת הוא עשוי ולא לאורה, ואם חזן הכנסת שהוא השמש, אוכל בבית הכנסת, מברכין עליו. ושל בית המדרש, אם יש אדם חשוב שם, להאיר לפניו עשוי ומברכין עליו: הגחלים, אם הן לוחשות, שכשיכניס קיסם ביניהם דולק מאליו, מברכין עליהם. והוא שעשויים להאיר. עמומות אין מברכין עליו.
<h2>דף נג:</h2>
אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו, והוא כדי שיכיר בין מטבע מדינה זו למטבע מדינה אחרת. כתב רבינו האיי גאון ז"ל ברכת אור חובה היא על מי שמכיר בין שני דברים שאינן נכרים כל כך. והוא שאמרו אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו עד שיכיר בין שני מינין של מטבע. ונהגו הראשונים לכך להסתכל בשרטוטין שבכף עד שיכיר ביניהם, מפני שהם מצויות בכל עת ואין נכרות בלילה אלא על ידי האור, הלכך אינו צריך לבקש דבר אחר, ולא לידע אם נאות לאורו אם לאו, שכיון שהביט בשרטוטי כפים כבר נהנה. ושמענו הזקנים שאומרים שיש בשרטוטי היד סימן להתברך בו. ועוד מנהג אצלנו להביט בצפרנים, ואומרין מפני שהם פרות ורבות לעולם, ועוד שהן לבנות מכל גופו של אדם. הילכך מי שרוצה לצאת ידי חובת ברכה זו דרכו שיאות לאור הנר (כמה) [כמו] שנהגו הראשונים כדי שיתחייב בברכה, וגם שליח צבור הנאות לאור הנר מוציאו ידי חובתו, עד כאן.
אין מחזירין על האור כדרך שמחזירין על המצות. לומר שאם מצא אותו מוכן לפניו מברכין עליו, אבל לחזר עליו אינו צריך. וכתב הרב ר' אברהם בן דוד ז"ל וכל שכן על הבשמים, שאינה אלא הנאה דנפשיה, שאין צריך לחזר עליו. וכי נקט אור לרבותא נקטיה, דסלקא דעתך אמינא כיון דעל האור דמעשה בראשית מברך יחזור עליו, קמ"ל דלא צריך, וכל שכן שאין מחזר על הבשמים כדאמרינן במה דברים אמורים, במוצאי שבתות שאין מחזירין על האור. אבל על האור ששבת במוצאי יום הכפורים יש לומר שצריך לחזר עליו, לפי שהיא כברכת הבדלה, שמברך לבורא יתעלה שהבדיל לנו בין יום זה לשאר הימים, שכל היום היינו אסורים להשתמש בו ועכשיו אנו מותרין בו, וכן דעת המפרשים ז"ל.
